חַיָּל בָּכָה בָּרַדְיוֹ
“בַּחַיִּים לֹא הָרַגְתִּי בֵּן-אָדָם,”
וּגְנִיחוֹת מִיקְרוֹפוֹנִיוֹת הִרְעִידוּ אוֹתִי.
וּכְבָר לֹא הָיָה צוֹרֵךְ
לְהִתְבַּיֵּישׁ.
חַיָּל,
אֵיזֶה כּוֹחַ הָיָה לְךָ
לִבְכּוֹת לְתוֹךְ אָזְנַיִם עֲרֵלוֹת שֶׁל מַאֲזִינִים
“מִיָּמַי לֹא הָרַגְתִּי נְמָלָה”, הִתְנַצַּלְתָּ.
מִי לֹא… אָבֵל בֵּן-אָדָם…
אָז הָיִיתִי אִתְּךָ
בְּאוֹתָהּ שְׁעַת שִׁדּוּר נִשְׁכַּחַת
שֶׁבִּכִּיתָ אֶת קָרְבָּנְךָ
בֵּין פִּזְמוֹן רוֹקֶנְרוֹל לְחַדְשׁוֹת הַיּוֹם,
כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ שָׁכַח לְכַבּוֹת אֶת כָּל הַמִיקְרוֹפוֹנִים.
