הַיּוֹם הִגִּיעוּ עִם כֵּלִים כְּבֵדִים

וְהָרְסוּ חֲמִישָּׁה בִּנְיָנִים קְטַנִּים

יְשָׁנִים וְיָפִים

(אוֹמְרִים שֶׁהָיוּ כְּבָר מַמָּשׁ מְסֻכָּנִים)

עַנְנֵי אָבָק לָבָן כִּיסּוּ אֶת הַשְּׁכוּנָה

וּכְשֶׁעָבַרְנוּ דַּרְכָּם

מִיהַרְתָּ לְכַבּוֹת אֶת הַמַּזְגָן

וְאָמַרְתָּ,

חֲבָל שֶׁאִי אֶפְשָׁר כָּכָה

לַהֲרֹס הַכֹּל בְהִינֶף אֶחָד

לִמְחֹק עַד הַיְּסוֹד

וּלְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ

רָצִיתִי לְהַגִּיד, שֶׁבֶּטַח אֶפְשָׁר

הִנֵּה הַמִּילִּים הַנֶּעְדָּרוֹת שֶׁלְּךָ

מֵחָרְבוֹת עוֹלָמוֹת,

אֲבָל אַתָּה כְּבַר צָהַלְתָּ

תַּרְאִי

אֵיךְ חִיכְּתָה לָנוּ הַחֲנָיָה הָזוּ

וְהִנַּחְתָּ נְשִׁיקָה קָטְנָה

עַל צַוָּארִי