נְיוּ יוֹרְק כְּבָר אֵינָהּ מְחַיֶּכֶת כָּל כָּךְ,

וְתִשְׁרֵי הַקָּרֵב מְבַשֵּׂר אוֹתוֹתָיו –

בְּשַׁלֶּכֶת-נְחֹשֶׁת, בְּחֹם שֶׁנִּשְׁכַּח,

בִּתְחוּשַׁת הָעַצְבוּת שֶׁל סֵמֶסְטֵר הַסְּתָו.

הַמֶּרְחָק, יַקִּירָה, הִיא תְּהוֹם עַל-חוּשִׁית,

ולְתוֹכָהּ אַתְּ נוֹפֶלֶת אַחַת לְשָׁנָה,

וְאֵין חוּט הַצָּלָה וְאֵין יָד לְהוֹשִׁיט,

וּכְבָר שֶׁבַע שָׁנִים, וְלֹא כְלוּם הִשְׁתַּנָּה.

כל ערב דּוֹלֵף מִמַּרְזֵב דִּמְעוֹתַיִךְ

הַיּוֹם בּוֹ הֶחְלַטְתֶּם לִחְיוֹת בְּנִפְרָד,

וְאֵין אֲדָמָה שֶׁתִּסְפֹּג מִתַּחְתַּיִךְ,

וְלִבֵּךְ מִתְעַצֵּב שׁוּב עַל פְּנֵי הָאָבְנַיִם.

עכשיו זוֹ רַק אַתְּ וְעָלֵי הָאָרָד

וְגוֹרְדֵי הַשְּׁחָקִים וְסוּפוֹת הָעֵינַיִם.