תמרה חלוצי מתכתבת עם יהודה עמיחי ולאה גולדברג

המחבוא, החיפוש / תמרה חלוצי

קיץ מתלהט, גולש וזולג-עקבות לתוך סתיו, העלים במנוסתם פורחים אל האביב, אבל החורף הזה, לחורף הזה אין סוף ואין תקנה. ודאי ישנה איזו מפה נסתרת שמכוונת את הכל. היכן להניח איש או אישה, היכן להניח ילד, אפילו כזה שאינו נולד. ודאי ישנו מקום נכון להתפוגג בו, אותו אין הבתים מסתירים, אפילו לא בתינו. עם הגב לכל מה שיש לטבע להציע, אנחנו ממשיכים ללכת, דרוכים, לא יודעים לאן נגיע, מה מסתיר חיוכו של האופק, מה מכבה את העונה השותקת.

ילדה שלישית גדלה לבד והיא גם זו שנולדה להימחק. זו שלא שומרת על עצמה מספיק למרות שאין אני לה, החום והמחנק כבדים מכדי לאפשר לה להיות. להיות ליד חלון או דלת, או אפילו בודדה, מתחבאת תחת מיטה, או לפחות, תחת שמיכה, שלא יזהו אותה, שלא ידעו שהיא שם. יניחו לה למפרשי כנפיה השמוטות לצדדים.
יכול להיות כל כך אחרת, היא תשמע קול לוחש תחתיה, תחת הרצפה או שמא מבעד לחלון – כשהשמיכה מכסה ראשה, היא מאבדת אוריינטציה. עד מהרה כל היתר מאבדים אותה, ואין לה – אין לה לאן ללכת, אפילו לא היכן להימצא.
ודאי יש איזו מפה נסתרת שמכוונת את הכל, את בטוחה בזה, הרי כך חייב להיות, אבל אז את שומעת, עולה מהשלולית, מהשתקפותך, מבבואת הדברים כולם. אם זה כך, עולה שאלת-החורף, מגיחה מבעד לרוח: מה עם המוות. איך תסבירי מוות.

את רוצה לשחק שוב בגופים, אנחנו-היא-את, תמיד לבסוף רק את:
כל שנותר להסתיר מחכה ורוחש מאחורי הגב, כמו משחק ילדים ישן, אבל את לא זוכרת את החוקים, את לא זוכרת אבל כבר ברור לך שאת מפסידה. פנייך אל ההרים – הם לא זזים ממקומם, ודאי לא בשביל ילדה אבודה, ובכל זאת את מצליחה להתפלא. זו הפליאה שבין המכה להכרה, זה הרגע שהתחלתו ברורה מדי ובכל זאת הנה את, מצליחה להיאבד. אם את הולכת אז רק שולל, אם את מזהה דבר-מה – הרי זה רק חיוך עצוב, חסר-פנים, חסר-עיניים, חסר-שפתיים.

בחזרה לעמוד השער
לעמוד השער

לקטעים נוספים מהגליון