העובד עצם את עיניו בחוזקה, כמו מנסה להתעורר באמת. קיר הזכוכית הנוצץ שלידו שיקף בציוריות את גורדי השחקים המתנשאים על העיר. ענני פיח מכוניות עשו דרכם מעלה באיטיות, וצפו ליד הקיר השקוף בקומה ה-77, חולפים גם ליד החלון הקטן שעליו מודבק השלט “פתח מילוט”. עיניים עצומות בחוזקה. ניסיון ההתעוררות נכשל והוא פקח את עיניו לשווא, לתוך תחושת הריתוק בגבולות המחניקים של הכוך המשרדי. הוא הביט סביבו, אולי בפעם המיליון: דלת כבדה, ארון בצבע קרם, שולחן אפור חיוור, קיר לבן מרפאתי, מקלדת ועכבר, כוס קפה חד-פעמית וזוג עטים תאומים עם לוגו של הפירמה. בפינת השולחן הונח עציץ פלסטיק זול, שאפילו שאינו זקוק להשקיה, הצליח לאבד מצבעו. ככה זה, חשב העובד, ריהוט דליל ויעילות סטרילית, אלה חוקי המשחק.
הפרט היחיד שהניח על שולחנו היה קערה טיבטית שרכש במקום אחר בזמן אחר, ונותרה כאנדרטה לזיכרון עמום. מדי פעם היה מקיש עליה בעדינות ומתענג על הצליל המעורר. נזכר לנשום. לא כעת. הוא זע בתוך החליפה בתחושת מחנק. בכל יום דאג להגיע עם חליפה אחרת. זה כדאי, כך אמרו לו, לייצר תדמית, לעמוד בציפיות, לא לבייש את הפירמה. הוא הרגיש את העניבה השחורה מלפפת את צווארו וניסה לשחרר אותה בעצבנות, להניח לאוויר לעבור בחופשיות. גם בזה נכשל. ככל שניסה להתיר ולשחרר הרגיש חנוק יותר ויותר, כאילו העניבה רודה בו על שמנסה לנשום. לבסוף ויתר ושילב את ידיו, כעוס. אלה חוקי המשחק. וכיוון שמאס במשחק ומאס בכלל, הביט בעציץ הפלסטיק הדהוי שכאילו שמע את מחשבתו: הגיע הזמן לסיים עם זה. עת להפעיל את תכנית הבריחה שמעולם לא תכנן.
עיניו נמשכו לכיוון חלון המילוט. פתח משונה שכזה, חשב לעצמו, חלון זכוכית קטן חצוב בתוך קיר זכוכית גדול, שעל אטימותו מופקדת ידית שחורה מהודקת היטב. האם השתמשו בחלון המילוט הזה? האם אי פעם מצא עצמו מישהו נאלץ להימלט מהקומה ה-77 בקפיצה החוצה אל ענני הפיח? כמה כואבת הנפילה מהקומה ה-77? באיזה קומה מוצא הקופץ את מותו? הרי בכל מקרה מת לבטח. אולי, חשב לעצמו, בנו את חלון המילוט כתקן, כהעתקה של מפרט הקומות הראשונות, בהן אפשר לקפוץ מהחלון ולהישאר בחיים. הוא דמיין את האדריכל התאגידי לבוש חליפה אפורה ועליה אפוד צהוב מסביר לעובדים באתר הבניה את פשרו: “הרי כל עובד צריך שולחן, כיסא, ארון, עטים וחלון מילוט”.
כך הגיח רגע של פקחון. אולי הייתה זו אותה עוררות, חשב. צורות עמומות בחדר קיבלו צורה ומשמעות. כלא. קירות לבנים מסנוורים מלראות. העובד חש את קצב פעימות הלב שלו גובר ודוהר. אישוניו התרחבו ומבטו ריצד בתזזיתיות בין החפצים הדוממים בחדר. שברי קולות תופים החלו להדהד במחשבתו. לרגע חשב שמישהו בחדר השכן מנגן, אבל זנח את המחשבה. הוא קם והחל להלך בעצבנות בחלל המזערי שבין השולחן לארון ולדלת הכבדה. בקושי צעד בודד לכל כיוון. קול צעדיו הדהד במרחב הדק ובתחושת הריק.
לפתע זינק אל פתח המילוט. ידיו כמו נזרקו מעצמן לעברו ואצבעותיו החלו לגשש בחיפוש אחר דרך לפתוח אותו לרווחה. האיברים פעלו לבד, בבהילות עצמאית, והוא נשרך אחריהם ברצון מתגבר. לפתוח את חלון המילוט, להימלט, לצאת מהלופ, לצאת לאוויר, לנשום. פתח קטן וגאולה שלמה. נפילה לצורך עליה. כאב לצורך הרפיה.
כשהשתכנע מתנועות ידיו ומקולות העציץ ורעשי התופים, גויס במלואו למלאכה, והחל להלום בחלון המילוט באלימות. אלימות מיואשת. החלון נעול ואטום, דרך המילוט חסומה. הוא הרגיש את כפות ידיו המזיעות מחליקות על ידית החלון, את שריריו המתאמצים הנסחטים, את הלימת התופים הפראיים המתחפשים לקצב פעימות הלב. הוא הלם בחלון ללא מחשבה. כל מכה הדהדה בחלל.
חלון המילוט התגלה כלא-נפרץ. העובד חשב לעצמו, חייב להיות מילוט, והביט בידיו המזיעות. הוא הסיט מבטו לאחור ובאבחה פתח את הדלת הכבדה, זינק למסדרון האפרורי, עם השטיח הכחלחל ואורות הניאון המרצדים והחל לחפש. הוא לא הצליח להסדיר את נשימתו כשרץ ליד עמדת המדפסות. פקס ללא תוכן התקבל והודפס משך שעה ארוכה, אבל העובד בקושי הבחין בו. הריצה החזיקה תכלית. הוא חיפש חלון מילוט. תכנית הבריחה רקמה את עצמה. התיפוף הקצבי המשיך להדהד. המחנק המשיך להציף.
במסדרון השומם אורות הניאון הבהבו זה לזה כאילו היו עסוקים בשיחה פרטית שרק הם מבינים. העובד המבוהל ניסה להיכנס לחדרים אחרים. חלקם היו נעולים ובחלקם לא היו חלונות. כולם נדמו לו כקופסה סטרילית משוכפלת. באחד החדרים פגש בפתח מילוט נוסף, גם הוא נעול ללא הועיל. ספק החל לכרסם בו. אם פתחי המילוט כולם סגורים אולי אין מילוט בכלל. התופים המשיכו להלום.
בניסיון נואש ואחרון, יצא העובד את משרדי החברה ועבר למשרדי החברה השכנה. מעולם לא ביקר שם, והניח שיש להקיש קוד כדי להיכנס, אבל עכשיו כשניסה גילה שאין כל מגבלה על הכניסה. פנים זרות בהו באדישות, כאילו נכנס לכאן כל יום דפקט כמוהו. “פתח מילוט, צריך פתח מילוט” הוא צעק ואחר כך לחש, מנגב את הזיעה עם העניבה החונקת. הפנים האדישות החוו עם האצבע המורה בחוסר עניין “סוף המסדרון, שמאלה”. העובד המשיך בריצה, בדחיפות, בקצב הדי התופים.
כשפרץ בעוצמה לחדר אליו הופנה, זיהה במהירות את השילוט שעל החלון. הוא ניגב את זיעת הידיים על מכנסי הבד והחל למשוך בידית, מתאמץ עד כיווץ שרירי הפנים וחשיפת השיניים. פתאום הבהיל עצמו בזעקה. ידית החלון הגיבה למשיכתו, והחלון נפתח לרווח זעיר. משב רוח עז חדר את אוויר החדר והעיף את העניבה החונקת אחורה. זרם הרוח הפתאומי העיר בעובד זיכרון מגע רוח נושנה מזמנים אחרים, במקום רחוק, בקצה הר. זיכרון הרוח ההיא שטיילה בכפלי הגלימה הכתומה. רוח רווחה. הספק חזר והיתל בו, כמחשבה טורדנית. האם הוא טועה?
העובד עצם את עיניו, שוב. לא די לו במילוט של סנטימטרים בודדים. לא די לו במשב רוח שמציף זיכרונות. המילוט במלואו הוא הגאולה. הוא הפתרון. הוא התקווה. הנפילה הכרחית. הדי התופים המשיכו להלום.
ביד רועדת מלאת זיעה הצליח לבסוף לפתוח את פתח המילוט לרווחה. הרוח הציפה את החדר בפרץ אדיר, והדפה את העובד במכה, הפילה אותו על הדלת. התיפוף הקצבי בראשו התעצם, ליבו הלם בחוזקה. הוא חש את היקום בכבודו ובעצמו, את הרוח הקדושה, את האלים כולם מורים לו – שקול מחדש, נטוש את המילוט המושלם, עזוב את תכנית הבריחה. שכח מהנפילה. פשוט את מדי הכלא ולבש בגדי נזיר. עזוב את הקולות – החזק אתה במקל התוף.
הוא נשען עם מרפקיו על הרצפה מבלי לנסות להתרומם. זיעה קרה הנצה במצחו, התערבבה באדי הזיעה שקדמו לה. מוחו קדח, פיו יבש ועיניו ריצדו לכיוונים שונים בחדר הזר. הוא התנשף בכבדות. האם כך מרגישה הצלה?
מחלון המילוט הפרוץ הבחין במטוס מתקרב לעברו במהירות עצומה.