באחד החורפים מנעו ממני 40 ימים רצופים של גשם לצאת מביתי. טיפות בכל הגדלים התדפקו על החלון ואני נותרתי בפנים.
ביום ה-41 נשטף גור חתולים בקרטון קרוע עד לפתח ביתי. החתול קרא לאמו ואני קראתי לאמי ולשנינו לא היה אדם שישלח ידו ללטף, להאכיל.

כשהייתי בת 6 נשבר לבי בפעם הראשונה משום חתול. אבא קח גם את שוקי אמרתי לאבי שהעמיס ארגזים למכונית בדרך לבית החדש שבצפון. אבא הבטיח שישוב לקחת אותו אחרי שנתמקם קצת, אבל לשוקי לא הייתה סבלנות לחכות.

משנעלם שוקי החתול הפכתי אני לקיפוד. קוצים קוצים שלא יחבקו שלא יגעו בפנים איפה שרך וברגע אחד ייעלמו. קוצים קוצים והלב רך בפנים והפסיכולוגים אומרים: חרדת נטישה. אני אומרת: “שוקי לא חזר”.

בלילה מאוחר היו דופקים על דלתי כל אנשי החתולים האבודים. רגע העברנו יחד ובעלות האור שבנו לעטות את מעטפת הקוצים. בגוף פתוח ולב סגור היינו שוכבים חבוקים והאור הזכיר שוב ושוב – אי אפשר להישאר. אי אפשר להיזכר בקלות שבה הכל נגמר, בקלות שבה הלב נשבר.
נשטף גור חתולים בקרטון ואני הפצרתי בו ללכת לבית אחר. תראה את הדירה הזאת אמרתי לו. קורי עכביש מכסים את הפינות והקירות מתקלפים. המזרון קפיצי וישן ושובר את הגב ואתה, חתול קטן, תהיה מאוכזב מכל המרחב שיש שם בחוץ, והקור המרעיד כאן בפנים.
גור חתולים מקרטון הקשיב היטב וקפץ מיד לחיקי והתיישב ולא קם. אחר-כך נרדם. 40 ימים לא יצאתי מביתי ואיש לא נכנס וביום ה-41 התיישב חתול בחיקי.

השתנה העולם. עתה התחלתי שולפת קוצים מהמזרן שלא ידקרו את בטנו של חתול הקרטון הקטן. הסתיימו הדפיקות בדלת בשעות לילה. השתנה העולם. בשקט טוו העכבישים את קוריהם, לא נבהלים עוד שמא אקום ואעזוב אותם.