מזי כהן מלמד מתכתבת עם שיר השירים
ניסיתי לפשוט שמלה אורבנית / מזי כהן מלמד
נִסִּיתִי לִכְתֹּב אֶת הָרוּחַ וְאֶת הַגֶּשֶׁם שֶׁהָיוּ בַּחֲזִית הָעַיִן
וְלִכְתֹּב אֶת הָעִיר שֶׁשָּׁמְמָה מִן הַלֵּב
וְשָׁקְטָה נִשְׁמָתָהּ
וְנִסִּיתִי לִכְתֹּב אוֹתִי וְנִסִּיתִי לִכְתֹּב אוֹתְךָ וְאֶתְכֶם
וְאוֹתָם וְאֶת—
וְנִסִּיתִי לִפְשֹׁט שִׂמְלָה אוּרְבָּנִית
אַךְ תָּעִיתִי בְּעֵירֹם הַמֶּרְחָק שֶׁבֵּין פֹּה לְשָׁם
(הֲרֵי הַזָּרוּת מְאֻבְזֶרֶת הֵיטֵב)
וְנִסִּיתִי קוֹלוֹת שֶׁקִּמְּטוּ אֶת הַדַּף
אָז גִּהַצְתִּי בַּשֶּׁקֶט.
צִיַּרְתִּי בָּעִיר קִיר וְקִשְׁקַשְׁתִּי גְּרָפִיטִי פִּרְאִי מֵהַכְּפָר
שֶׁלֹּא נִתְפַּס בַּמִּלָּה אֶלָּא בְּמָה שֶׁנִּמְצָא מֵעַל—
מַדִּיף בְּשָׂמִים הַרְבֵּה וְיַיִן וְרֵיחַ שְׁמָנִים.
וְהִרְגַּשְׁתִּי
מַה-יָּפוּ דֹדַיִךְ, אֲחֹתִי כַלָּה;
מַה-טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן,
וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל-בְּשָׂמִים
שיר השירים ד’
הטקסט של מזי מנסה להתחקות אחר המקורות הראשוניים של החושים, של חומרי הגלם מהם עשויות החוויות שלנו ואלו היוצרות את שפתנו.
מהטקסט עולה תחושת תסכול שכן הדוברת מתארת מצב בו היא מנסה לכתוב אך משהו בסביבתה או במציאות חייה אינו מאפשר לתהליך היצירתי להתקיים. היא מנסה שוב ושוב “לִפְשֹׁט שִׂמְלָה אוּרְבָּנִית” ובדימוי זה הכפר מסמן את הרוח, וריחות השמנים, הבשמים והיין מייצרים תחושת חיזור, מלכות וחשק קדמוניים. ואלו בסופו של דבר הדברים המאפשרים לה להשתחרר מכבליה ולכתוב.
