פריזמה / מיתר הלל קורמן
הִיא בּוֹחֶנֶת אֶת הַחֹפֶשׁ דֶּרֶךְ דִּמְעָה
דֶּרֶךְ פְּרִיזְמָתְ טִפַּת הַגֶּשֶׁם
נֶאֱנַחַת כְּשֶׁרוֹאָה בְּבֵרוּר
וְגּוֹמֶרֶת אוֹמֵר:
מִלְּמַעְלָה נָפַל עָלֵינוּ
הִיא מַפְנָה אֵלַי אֶת הַמִּשְׁקֶפֶת
שֶׁאִוָּכַח בְּעַצְמִי
וּמַמְשִׁיכָה:
מִלְּמַעְלָה הַחֹפֶשׁ וּמִלְּמַעְלָה הַדִּכּוּי
כָּךְ הַטֶּבַע עַצְמוֹ – אֻמְלָל כָּל כָּךְ
הֲרֵי פַּרְפַּר מֵת תּוֹךְ שָׁבוּעַ
חָפְשִׁי כְּכָל שֶׁיִּהְיֶה
וַאֲנַחְנוּ עָפִים לְאַט בְּעִקְבוֹתָיו.
תוייג אלוהים, מוות, משוררים, שירה עברית